זיכרונות ראשוני המעברה

עולים וילדיהם מספרים (מתוך "מייסדי וראשוני קריית אונו, 2020, מאת נילי פורת)

מתוך הטלוויזיה הקהילתית, מאי 2001: "כל השטח היה אוהלים ודרדרים. בית השימוש, ברז המים, המקלחת –  הכול היה רחוק." (יונה שלום), "הרוח מוטטה את כל האוהל, מה לעשות? הכול חול, אכלנו חול." (רחמים יוסף), "ילדתי בצהריים באוהל, ילדתי והכל טוב ויפה, אבל אין אוכל. לא היה אוכל, מה נעשה?" (דוריס יוסף).

יפה משעל (הגיעה בגיל 12 – "הקריה שלי" 1990): "אני זוכרת את הפסקות המים ואת הימים בהם הייתי הולכת למלא מים ברחוב וולך. הלכתי בחולות, בדרך לא דרך. עד שהגעתי המים  נשפכו. אני זוכרת את ימי החורף הקשים, כשירד גשם סוחף והחזקתי את יתדות האוהל, שלא יעוף."
משה חורי (הגיע בגיל שבע – הטלוויזיה הקהילתית, מאי 2001): "אנחנו הגענו למעברת קריית אונו בחורף 1951, משפחה – זוג עם ארבעה ילדים. אתה נקלע למצב שאנשים בלבוש שונה, בשפה שונה, בסגנון דיבור שונה, ואתה פשוט לא מבין. כאילו  נחתת בתקופת מגדל בבל, תרתי משמע. הסבל של ההורים היה בל-יתואר. הם נקלעו למציאות שלא הייתה מוכרת. לא הכירו אותה, לא התכוננו אליה ולא יכלו להכין אותם אליה, אבל זה מה שהיה. אני זוכר, שבאה מכת רוח ענקית ומוטטה את כל האוהל… אני גם זוכר מצבים מאד מאד קשים. כשאבא הגיע והיה בטוח שכל הילדים נרדמו והיה צריך לספר לאימא, שהוא היה בלשכת העבודה ואין לו עבודה. אני כביכול ישנתי, אבל לא ישנתי ושמעתי. קשה מאד לשכוח את התמונה של הוריך יושבים וזולגות להם דמעות, כי לא היה להם מה לתת, לא רק לי… היוזמה הפרטית במעברה,  צצה ועלתה. פתאום אדם לקח חמור והתחיל למכור נפט, פינו מקום  למרכז מסחרי קטן – לא במושגים של היום, חנויות קטנות, צריף של צרכנייה, צריף של קופת חולים… זאת הייתה תקופה יפה מבחינת הילדים, חוץ מהחורף ההוא..".

לאחר כשני עשורים (באפריל 2020), מספר משה חורי על היזמות במעברה, בתקופת הצריפים, וכהגדרתו – "מציאות היוצרת יזמות": "עקב המצב הכלכלי והמחסור במצרכים חיוניים, התפתחו יוזמות הנותנות מענה לצרכים היום יומיים: 

• א. בחלקת האדמה הצמודה לצריף, התפתחה חקלאות זעירה: שורות שורות של גזר, צנון, בצל, עגבניות, ושאר ירקות. אין ספק שהתוצרת הייתה חיונית ומטיבה.
• ב. משק חי :בתוך מתחם בגינה, הוקם לול של כמה תרנגולות שהטילו ביצים שהיו מאוד חיוניות למשק הבית. בשלב מסוים, התרנגולת גם עלתה על שולחן הסעודה, כמצרך חיוני ביותר.
• ג. החרוצים יותר השיגו כבשה או עז, שיצאו עם בעליהן לרעות בשדות ולקבל מנת חלב – ו/או להוות סחר חלופי לדברי מזונות אחרים.
• ד. אין חשמל, אך יש צורך לבשל – בפרימוסים או בפתיליות, להאיר את הצריף בעששיות בשעות הלילה. ולכל אלה, צריך נפט. היוזמה לקחת עגלה להניח בתוכה חבית נפט עם ברז תואם, להצטייד בפעמון ולהכריז: " נפט, נפט".
• ה. בתקופת הקיץ החם והמחניק, על אף שלא היו מקררים, היה צורך בקרח, שיקל על חיי הבית. בעל היוזמה, הגיע לכפר אונו עם חמור ועגלה, וחזר עם בלוקי קרח ארוכים – הכריז על מרכולתו ומכר רבעי בלוק קרח, שאוכסנו בתוך חביות פח או בדליים.
• ו. ומה קורה שהבגדים מתבלים? סוחר שלקח יוזמה נסע העירה, קנה כמויות בדים שונים, ארז אותם כחבילה גדולה על שכמו והכריז על מרכולתו. החייטים "התעוררו לחיים", והרוויחו גם הם את פרנסתם.
• ז. נער שמשפחתו במצוקה קשה, הכין משטח עץ עליו הניח שרוכי נעליים, סכיני גילוח, גפרורים וכדומה, הסתובב בין האנשים ומכר עבור כמה פרוסות לחם.
• ח. סנדלרות: נעלים שנקרעו, עקב שנשמט – תיקונים של "כאן ועכשיו", סיפקו גם הם פרנסה."

 באותה שנה, משה חורי מספר גם על בעיית  ההיגיינה – "היגיינה והלכות צניעות" (כלשונו) בתקופת הצריפים:
"בשלב שנמתחה  צנרת מים, הועמד בשטח הפתוח ברז אחד לכל שני צריפים (בכל משפחה ממוצעת 6 נפשות), צריך להתקלח, צריך לעשות כביסה, צריך לשטוף כלים. בצריף לא היו כלל מחיצות. הצריף היה אמור לשמש כבית שזה אומר: לינה, מטבח, פינת עבודה ומקום המספק מחסה ומענה לקיומם של חיים סדירים, בתוך מתחם של 6 מטר על 2+ מטר, עם דלת כניסה וחלון אחד בלבד. הכביסה הייתה נעשית מתחת לברז, שמחוץ לצריף, עבודה ידנית מייגעת וקשה, כשההמתנה לחלופי משמרות הייתה תלויה בחסדי המשתמש. אפשר שזה סביר בקיץ, אך מה עם חודשי החורף? אנשים שהגיעו מארצותיהם, ממעמד מכובד, ראו בכך פגיעה בכבודם ובמעמדם – אך כשאין ברירה, אז עושים זאת. ומי שיכול היה להרשות לעצמו לשלם עבור כובסת, והיו מועמדות לכך, מסר לכובסת. לילדים הקטנים, שלא יכלו להתקלח בכוחות עצמם, נאלצו ההורים לעשות מקלחת בתוך גיגית, שבתוך הצריף. ונכון, יש בנים ובנות, וצריך להתמודד גם עם בעיות צניעות אלה. יש לזכור,  כי רוב עולי המזרח היו אנשים מאד מסורתיים ונושאי הצניעות והענווה, היו מרכיב חשוב ביותר בחיי המשפחה, ולכך היה צורך לייצר מענה  מקומי ופרטי."

 אמנון בן דרור (הגיע בגיל שלוש – "הקריה שלי" 1990): "אני זוכר את הימים בהם למדנו לאורה של עששית, או ליד עמוד החשמל, שניצב ליד בית הקפה. בית הקפה היה מרכז החיים במעברה, לשם באו אנשים לשמוע את המתרחש בארץ ובעולם, שם היה רדיו – הרדיו היחיד שהיה במעברה." והוא מוסיף (הטלוויזיה הקהילתית, מאי 2001): "כילדים לא הבינונו מהו עוני. השווינו את עצמנו לשכנים וכולם היו באותה רמת חיים, פחות או יותר. למי שהיה קורקינט, זה היה הישג גדול. נכתב הרבה על המעברה, כמקום שהיה בו סבל רב ועוני עצום. אני חושב, שהייתה הגזמה. אולי התנאים הפיזיים לא היו אידיאליים, אבל מי שזוכר את המעברה כילד, זוכר אהבה ואחווה, ובית כנסת וחגים. אולי זה מבט נוסטלגי, שמשכיח את הדברים הרעים ומשאיר במחשבה את הדברים היפים."

שאול צ'יטאיאט (בדצמבר 2009): "היינו ילדי מעברה. באנו ביוני 1951 למעברה ענקית, שהכילה 1,300 אוהלים. בסוף 1952 עברה משפחתי, הורים וששה ילדים, מהאוהל לצריף עץ, שמידותיו 6/4 מטר – צריף מספר 703 (קרוב לקניון הנוכחי). השירותים היו מחוץ לצריף והיו משותפים למשפחה נוספת. מים זורמים לא היו בצריף וגם לא חשמל – למדנו לאור עששית. מגיל 11 התחלתי לעבוד, לאחר שעות הלימודים. התחלתי במכירת סדקית בין האוהלים ויותר מאוחר בחקלאות, בגננות ובמתן שיעורים פרטיים. באמצע שנת הלימודים הראשונה בתיכון (ב"תיכון חדש" בת"א) – בסוף 1955, עברנו לגור בכפר."

במצורף: זיכרונות ילדי המעברה: יפה משעל, אמנון בן דרור, משה חורי ( "הקריה שלנו", 1990)