מזיכרונות ראשוני גבעת ברכה

מספר יוסף יעקובי, אשר הגיע לגבעת ברכה עם אשתו מרים, בעקבות אחותו יהודית (מדי) ברנפלד-ברנע, ממייסדות שכונת אונו. הוא ואשתו הגיעו שנה לפני קבוצת העולים הראשונה: "הגענו באופן בלתי ליגלי, לא גורשנו, אלא הועברנו למחנה המעצר בעתלית. המצב הכלכלי בארץ היה איום ונורא. התיישבנו בבית עזוב בתוך הפרדס, בלי מים ובלי חשמל. היינו צעירים והייתה בלבנו אהבה כלפי הארץ. השמחה שהגענו לנחלה, הייתה פיצוי על כל הקשיים שעברו עלינו. למעשה, לא הרגשנו את הקשיים כל-כך. כמה חודשים לאחר שהתיישבנו פה, התחילו לבנות את השיכון לעולים החדשים. המצב היה קשה. הבריטים היו במלחמה גלויה נגד האצ"ל והלח"י. עוצר הוכרז השכם והערב. המקום היה מלא ערבים ובדואים. המצב הביטחוני התחיל להיות חמור, גם בכפר אונו. היינו יוצאים כמה זוגות לשמירה כל לילה והיינו מקבלים תגבורת מבני ברק. אני, שהייתי חבר הגנה כבר כמה חודשים, קיבלתי את התפקיד להיות אחראי על הנשק. כשהעולים באו, הייתי מארגן את השמירה. בספטמבר-אוקטובר גויסתי עם עוד כמה גברים. במקום הייתה הרבה עזרה הדדית, למרות חילוקי הדעות הפוליטיות."

אלחנן שטיינגרטן מספר על יום ההתיישבות הראשון: "עשרים המשפחות הגיעו בשעות הצהריים. לאחר מספר שעות הגיעו למקום תושבי כפר אונו הוותיקה עם עזרה ראשונה": פרימוסים, פתיליות וכלי בית. הגיע בובי (אריה פרידריך), הנהג של הטנדר היחיד שהיה בכפר, וביקש שמישהו ייסע איתו לסוכנות להביא מיטות, מזרונים ושמיכות. טנדר זה שימש גם כ"אמבולנס" להעברת יולדות לבית חולים." מוסיפה שושנה רוטנברג (עלתה לארץ עם בעלה יהושע, במרץ 1947):"כשהגיעו 25 המשפחות הראשונות לגבעת ברכה, אימצו אותן מייד ותיקי הכפר. העולים הוזמנו לבתי הוותיקים לסעודות ערב שבת, שגם הילוו להם כספים ונידבו את הטנדר היחיד שהיה בכפר, להובלת מטלטליהם."

דינה קורצברד-קאופמן, שהגיעה לגבעת ברכה בילדותה, מספרת: "עליתי ביולי 48 מקפריסין עם הורי, והצטרפנו לדירת אחותי הבכורה, חיה, בגבעת ברכה. הדירה (בת חדר מגורים אחד) הייתה צרה עבורנו, עבור 7 נפשות: דינה, זוג הורי ואחותי שושנה (שעלתה לפנינו במסגרת עליית הנוער לקיבוץ "תל יוסף", והייתה באה לבקר אותנו בשבתות, בחופשותיה מהפלמ"ח ומהצבא). וזאת, בנוסף לאחותי חיה, בנה ובעלה. מהעבר השני ל"דרך בר אילן" (מצפון לו), ראינו מבנה בסגנון ערבי, בן שתי קומות, שנראה לנו נטוש – ועברנו לגור בו. לאחר זמן קצר הופיע אדם, אשר טען כי הבית שייך למשפחת כז'איינוף ועלינו לשלם שכר דירה – וכך עשינו. סמוך לנו (מכיוון המרפסת), הייתה באר נטושה, ולא מכוסה. אולם, למרות שהייתה מוקפת חומה, היא גרמה לי לחרדות ולחלום עליה בלילות… במרחק מסביב לבית, היו פרדסים. אבל כדי להגיע אליו מהכביש, שקענו בחול, שהקיף את הבית. הלילות היו חשוכים מאד (לא נראה מולנו כל אור), כשברקע נשמעו יללות תנים… גרנו בבית עד שאבינו נפטר."

*מתוך: נילי פורת, "מייסדי וראשוני קריית אונו", יוני 2020