ותיקי קריית אונו מעלים זיכרונות, אפריל 1964

ותיקי קריית אונו מעלים זיכרונות, עיתון "דבר", אפריל 1964
מאת יעקב ג.

אלחנן ליטוין: הוותיקים אינם דואגים לעצמם

אלחנן ליטוין, הוא להלכה ולמעשה אזרח מספר א׳ של קריית אונו. עוד לפני הקמתה התהלך על אדמתה  והיה מודד את שטחיה. לאורך ולרוחב בשעלו או בפסיעות סוסתו. כשומר קרקעות ורכוש יהודים באזור, חבר אגודת השומרים. בתוקף תפקידו היה אורח תדיר במאהלי הבדויים, בעלי הקרקעות  המפורזים ואריסיהם. לפני שהשטח, שעליו הוקם כפר אונו עבר לבעלות הקק״ל. מאז הקמתה יושב ליטוין בקרית אונו. הוא מספר: השטח שנרכש להתיישבות חברי הארגון היה ידוע בשם "ארד כופר ענא". שלושה שבטי בדווים נטו אוהליהם על שטח זה: שבט גליה ובראשו השייך אחמד אבן-חיסמן, שבט עמאראט ובראשו השיך עבדאללה אבו-עג׳לן והשלישי – מוגרוביה , ממרוקו, ובראשו השייך אבו חיסמן. השטח היה מפוצל ומחולק בין בעלים שונים מרובים, בחלקות ״מושע״, שלפי החוק, השותפות של הבעלים היא בכל גרגיר חול ואין החזקה תופסת אלא לפי רצון כל הבעלים-השותפים. גם לאחר רכישת הקרקע מידי הבעלים היה הכרח לפצות את האריסים שעיבדו את השטח וגם את האריסים המדומים, כדי למנוע עריכת משפטים בימים ההם בגלל הסתה ארסית מצד המופתי הירושלמי ושותפיו. בתקופה ההיא של מאורעות דמים ״ועדת פיל״ וגזירות קרקע הושקעו מאמצים עילאיים כדי לרכוש את השטח. בהקשר לזה מזכיר ליטוין את קצין המשטרה המנוח ש. שיף ואת י. יעקבי מכפר אז״ר, לשעבר מזכיר ארגון להתיישבות "מעש", שהיה איתם בעצה. עד שסופסוף נרכש השטח ועבר לאחוזת עולם לעם ישראל, ועם רכישתו עלו מיד על הקרקע.

א. ליטוין, שהתחיל כחקלאי ב- 1911,  עם עלותו לארץ מאודסה, אוקראינה, מספר על קשיי השמירה בימים ההם. לא אחת שימש מטרה ליריות של שודדים שניסו להתנקש בו. ליטוין התגורר עם אשתו וחמשת בניהם בפרדס. כאיש ש״י (שירות ידיעות של ההגנה), קיים קשרים הדוקים עם ערבים שונים, שהודיעו לו תמיד על כל סכנה ותקלה ביטחונית, כן השתתף בכמה ממבצעי ההגנה באזור. בנו הבכור, זאב, נפל במלחמת השחרור. ליטוין גאה מאוד על הישגי הקריה, שלא חלם עליהם. לשאלה, מה מצבו כיום ? הוא ענה שקיומו עתה על הקצבת הקרן "דור לדור" בלבד. והוא מוסיף: "אתה, הלא יודע. שוותיקים אינם דואגים לעצמם…"

ישעיהו זיידמן: אין זכות קיום לכפר-אונו?!

״אתה מחייך, מושך בכתפיים ומרחם עלי. אך לפני 25 שנה, קבעו הנחה זו, אנשים רציניים, על מדוכה זו ישבו ראשי המרכז החקלאי וחברת ״ניר״, שצריכים היו להכריע על גורל ההתיישבות של ארגוננו ועלייתו על הקרקע" – אמר לנו ישעיהו זיידמן, מראשוני כפר־אונו ועסקניה.
״הידעת מי היה, המתנגד הגדול להתיישבותנו? — מנהל ״ניר״ בימים ההם, לוי שקולניק. כיום ראש הממשלה ושר הביטחון. התנגדותו זו באה גם לאחר שהתגברנו על מכשול אחר וקיבלנו תוספת קרקע ממתיישבי כפר-אזר, השכן.
"מתנגדי עלייתנו על הקרקע, במקום זה, טענו: הנקודה החדשה תהא רחוקה מישובים יהודיים, מוקפת שכנים עוינים: אין מקורות תעסוקה לפועלים החקלאיים שבין חברי הארגון, ועוד. פרדסי חזרזור היהודיים שבסביבה העסיקו אך ורק פועלים ערבים וחבל על כל השקעה. יש למצוא שטחים קרובים יותר להתיישבות.
״ועדה מיוחדת בהרכב ל. שקולניק, א. הרצפלד, ג. הרפז, ז. מסחרי ונציגי הארגון מ. וולך המנוח ואני, יצאנו לשטח והוקסמנו כולנו. א. הרצפלד 'התלבש' על העניין, והתוכנית להקמת השכונה אושרה.״
"ברם, בזה לא סגי. פרצה מלחמת העולם השנייה. חומרי בניין התייקרו מאוד והקבלן, ״סולל- בונה״, דרש תוספת התייקרות והבניה נפסקה בנימוק של חוסר חומרים: עצים, ברזל וכו. בימים אלו קם לנו מושיע בלתי צפוי. ל. שקולניק, מנהל ״ניר״. בנוכחותנו פנה למנהל ״סולל בונה״ סמיון, ואמר לו: ,שמע, אני מתפלל כל בוקר וערב שהנקודה לא תקום. אבל יש החלטת המוסדות. אני מזהיר אותך שבאם לא תמלאו אחרי החוזה, – יש לנו עורכי דין טובים. לאחר מכן לא חסרו כבר עצים וחומרים אחרים. העניין הלך למישרים וטיב הבניה אף הוא היה משובח.
"על אף הקשיים והלבטים הגדולים והקשיים שעמדו בדרכנו בראשית עלייתנו על אדמת אונו (שמירה – שלוש פעמים בשבוע, שש שעות בכל לילה, בעיות תחבורה, מים ועוד ועוד), לא הייתה כמעט כל עזיבה מהמקום. התקשרנו לכפר-אונו ופשוט התאהבנו בו". "נו, ועתה," שאל זיידמן,, "לאחר 25 שנות קיימנו, האמנם אין זכות לקריית-אונו"?

אריה וישניאק: בקרית-אונו זה אחרת לגמרי

אריה, – תושב ותיק, מראשוני קריית-אונו וממייסדיה, הוא דמות מוכרת, לא רק בנוף האנושי המקומי. כאיש ביטחון מובהק, מאז עלותו לארץ מרוסיה. ב- 1926, היה פעיל מאוד במאורעות 1929, בחיפה וב- 1936 בגוש דן. פעילותו זו השתלבה באותם הימים במסגרת עבודתו כסולל כבישים, חוצב, מייצר חומרי בניין ולאחר מכן באיש הבריגדה בראש קבוצת חיילים מברגן־בלזן, במחנות. כן ידוע וישניאק כאיש האיגוד המקצועי, מנהל לשכת עבודה בתל-אביב. ציר קונגרס מטעם מפא״י ועוד. אך בקרית אונו, מקום מגוריו, היה מפקד הגנה ובין הפעילים להתארגנות המועצה המקומית.
טבעי איפוא, שהשיחה עם אריה נסבה על "הימים ההם" "כשהתבוססנו בחולות, המים היו במשורה, התחבורה משובשת, רק שלוש פעמים ביום, וצריך היה להגיע ברגל לכפר אונו ; ייסורי חינוך בנים, בדידות ועוד ועוד".
היינו 40-50 משפחות קטנות בנקודה קיצונית בגוש דן, מוקפים 20,000 בני כפרים ערביים, מאהלים של בדווים ופרדסים, בהם התגוררו משפחות ערביות רבות, שסיכנו חיינו בלילות וגם כשהכפר התרוקן מהגברים, שלרגל עבודתם שהו מחוץ למקום.
לעולם לא אשכח את החוויה כאשר יעקב פיינברג, מפקד ההגנה בגוש דן, הביא לנו אחרי פניות והפצרות רבות, מכונית עם נשק, שנרכש על ידינו בפרוטות, שחסכנו מפינו ואף התחייבנו עליו בשטרות. באיזו אהבה טיפלנו בנשק הזה. סידרנו אותו ב״סליקים״ ושמרנו עליו לאחר שהשתמשנו בו באימונים על אותה הגבעה, שם הוקמו הבתים הראשונים, ושם גם התקיימו הקורסים הצבאיים.
בתקופה האחרונה בשלטון המנדט היה כפר-אונו בתחום שלטון צבאי. גדרי תיל הקיפו את יישובנו, אין יוצא ואין בא. הגדר עברה בדיוק ליד הבריכה, שם נסתיימה, כביכול ,המדינה היהודית׳ לפי תפיסת שלטונות המנדט. את גבולות ״המדינה״ פרצנו מדי פעם בפעם.
חוויה עמוקה אחרת מאותם הימים הייתה, כאשר נפרדנו מאותו נשק היקר, לאחר הקמת המדינה. כשמסרנו אותו למשטרה מדינת ישראל. בינתיים, אותו כפר שהקימונו ובאנו אליו מ״חומות״ העיר, שאותן נטשנו ומהן ברחנו, החל פושט צורה ולובש צורה. שכן קלטנו עולים רבים. מעפילים ולאחר מכן – עם פתיחת שערי הארץ – גם מעברה גדולה. הדאגה לתעסוקה לאנשיה, לשיכונם, לחינוך ילדיהם ועוד, שיבשו תכניותינו המקוריות ואנו שוב קריה, עיר. , הרודפת אחרינו לאחר שברחנו ממנה, כדי ליצור לעצמנו נווה שקט.
"האמנם יש להקפיא התפתחות דינאמית זו? " – שאלנו, "אדרבא", הייתה התשובה, יש לעודד את המאמצים הבלתי-פוסקים ואת ההישגים של המועצה המקומית. אולם קריית-אונו חייבת להיות קשורה בעיריית גג לכל תושבי גוש דן כדי שתפעל בתיאום מלא לטובת האינטרסים של כלל תושבי האזור במישורים מוניציפאליים שונים. – תחבורה, השכלה גבוהה, אשפוז ועוד, בהם רשות אחת לא יכולה לעמוד".