זיכרונות אסתר וולך – ממייסדי שכונת אונו, 1966

עם פרוס חג העצמאות, נפגשנו לשיחה עם אסתר וולך, אחת מאותו קומץ בודדים שהיו ראשוני-הראשונים אשר הקימו את קריית-אונו (עיתון "קריית אונו", אפריל 1966),

אישה שעברה עם הכפר את כל לבטי הבראשית שלו, שראתה בגידולו עד הפיכתו לקריה משגשגת בת אלפי תושבים, ואשה ששילמה מחיר יקר עבור החלוציות ועבור העצמאות: היא שיכלה את בעלה, מיכאל וולך, שהיה ממייסדי הכפר הראשונים.

מיכאל וולך נהרג בקרבות מלחמת העצמאות בקולה, והוא בן 36 במותו. מיכאל וולך היה מתנדב והיה חלוץ, עוד לפגי שמילים אלו הוכנסו למירכאות: למרות שהיה הרבה מעבר לגיל הגיוס, למרות שהיה נוטר ויכול היה להתגייס למשטרה.
למרות שהיו לו בבית אישה ושתי ילדות רכות ובעיות פרנסה כפי שהיו לרבים רבים באותם ימים – לא ניסה לעשות לביתו ולפרנסתו ולא חפץ להתגייס למשטרה – מקום בטוח מצרות, באותם ימים.

אילו היה עושה כן, לא היו. איש בא אליו בטענות, אך מיכאל וולך בן השלושים ושש, אמר בפשטות: "אם צריך להילחם – אני נלחם", והצטרף ליחידות הלוחמות. במכתביו הביתה היה מרגיע את רעייתו ומספר כי הוא במקומות בטוחים ושקטים, הגם שהשתתף בקרבות קשים ומרים. זמן קצר לפני צאתו לקרב ממנו לא שב, קיבל חופשה קצרה, שהה יום אחד בבית וחזר לקרבות, הוא עוד הספיק לכתוב ולומר, כי אותה פגישה בבית הייתה לו כמו חלום חולף, כי הוא מקווה לחזור שוב בקרוב לבית ולכפר האהובים עליו, אך הוא לא שב.

קשה לדובב את אסתר וולך. אין היא סבורה שמה שעשתה ראוי לציון מיוחד: "היו רבים כמוני", אומרת היא. ככלל, אין היא רוצה שיזכירו את שמה, אינה רוצה לזכות כפרסומת. "עשינו כל מה שעשינו, כי הרגשנו שכך חייבים לעשות את הדברים, מה יש לספר על כך?״ – שואלת היא בתמיהה. אפילו לא רצתה להתראיין. אישית. ורק משהזדמנו בחבורה לביתו של ישעיהו זיידמן, מראשוני הוותיקים, וראש הוועד הראשון של הכפר – מוכנה הייתה אסתר לגולל מעט מקורות הימים ההם, אך מעולם לא השתמשה במילים "אני עשיתי" או “אני פעלתי” – אלא דיברה תמיד בלשון רבים: "אנו".

"מה שהיה יפה אז״, אומרת אסתר – הייתה הרוח החברית. הכפר לא היד. קיבוץ, אך למרות זאת, היה האחד בעד כולם וכולם בעבור האחד. כאשר חלתה אחת החברות, היו שאר נשות הכפר מארגנות תורנות ומסדרות לה, לחברה החולה, את ביתה ומטפלות במשק החי, אם היה כזה. היינו כולנו כמשפחה גדולה אחת. אמנם, רבים מהחברים הכירו זה את זה עוד לפני העלייה לקרקע – אך גם האחרים, שהצטרפו לגרעין הראשון שהקים את כפר-אונו, השתלבו היטב באווירה הכללית, וכמעט שלא היו יוצאי-דופן". הכפר תוכנן כישוב כפרי-עירוני למחצה – לכל בית צורף משק חי. בעלי החיים הראשונים שהובאו לכפר, כדי ליישם את משק-העזר, היו – עזים. קלמן פישר היה המומחה לעיזים", נזכרת אסתר בבת-צחוק. "והיה זה מראה בלי ישכח באשר הביא, סמוך לעלייתנו על הקרקע, את שיירת העזים אותה רכש, כמדומה במקום כלשהו בגליל, והעזים חולקו כל אחת למשפחה. תחילה, לא ידענו בדיוק איך מטפלים באותן בהמות, אך חיש- קל תפסנו גם מלאכה זו. הנשים שבכפר היו מארגנות תורנות – כל אחת הייתה יוצאת בתורה, למרעה עם העזים בשדות המקיפים את הכפר."

לאחר העזים, באו בעלי חיים אחרים, אסתר ומיכאל וולך אהבו בעלי חיים ובחצרם היה תמיד נציג זזה או אחר של ממלכת החי. היו להם פרות, שפנים, ויונים, ותרגולי-הודו, ואחרי זה לול גדול של תרנגולות שסיפק, אוי לאוזניים שכך שומעות, בשר לקומזיצים של הנוער באותם ימים. מובן שידעתי, כי מדי-פעם אתם עורכים פשיטות על ה לול שלי אומרת אסתר אך האסון לא היה גדול. חוץ מזה, השתתפה גם נירה, בתי, באותם קומזיצים, כך שלפחות חלק מהתרנגולות נשארו במשפחה. הוא שאמרנו: הכפר היה אז כמשפחה גדולה אחת.

היחסים עם שכנינו הערביים היו תחילה טובים. מיכאל וולך שירת כגפיר, ונשק של ההגנה היה, כמובן, מוחבא בביתו.

כשהחלו המאורעות, נורו היריות הראשונות על כפר- אונו דווקא מכיוון תל-השומר. הבריטים היו אלה שירו על הכפר. .מיכאל תפס את הרובה וזינק לעמדות – נזכרת אסתר – אחד הכדורים ננעץ בכותל, מרחק סנטימטרים ספורים ממנו.
הוא ניצל בנס, אך נס זה לא עמד לו לאורך-ימים. בפרוץ הקרבות התנדב כאמור, לצבא – וכעבור זמן לא רב נפל בגבעות קולה.

משך ימי המלחמה, המשיכה אסתר אח שיגרת החיים של אז – דאגה לשתי בנותיה הצעירות ועזרה ככל-יכולתה ללוחמים ולמגינים, כשביתה משמש מקום כינוס ומעבר ללוחמים, מקום בו הכינו סנדוויצ׳ים למגינים, מקום בו יכלו לוחמים לנוח, לאחר קרב.

האם מתגעגעת אסתר וולך ל ״ימים הטובים ההם, עת כולם הכירו את כולם, עת היה הכפר כמשפחה גדולה אחת. האם הקריה של היום לא גדולה מדי, רועשת מדי לגביה? "מתגעגעת? לא דווקא" אומרת אסתר בפשטות. "נכון, היה יפה אותם ימים, אם כי היה הרבה יותר קשה מאשר היום, הרי חלמנו שהמקום יתפתח, שהכפר ישגשג, הרי רצינו כי יבוא יום והכפר ישקוק אלפי נפשות".

"נעים, כמובן, להיזכר בבית הספר הפרטיזני של אז, בו למדו שלוש כיתות בחדר אחד ולמדו יחד. אך הרי טוב ויפה פי אלף כאשר יש היום כמה וכמה בתי-ספר גדולים, עם מתקנים משוכללים, מורים מסורים, חדרים מרווחים.״
"להתגעגע? לא, איני מתגעגעת. אני זוכרת את הימים ההם, אך לא בנוסטלגיה. היה זה פרק חיים יפה, יפה – כאהבה ראשונה, שלה יש תמיד מקום מיוחד וחמים בלב אך היא מהווה רק נדבך לפרקים אחרים, חשובים לא פחות".

המקור: מיכל 3, תיק 1, מעטפה 15