אריה וישניאק: קריית אונו, אז ועתה 1940 – 1962

לא פעם בעברך ברחובות הקריה או בבואך במגע עם אחד ממוסדותיה הנך נעצר לפתע והתמונות במוחך מתחילות לנוע אחורה. אתה משווה בהתרגשות את העבר עם ההווה. לא, אין זו נוסטלגיה, או געגועים אל העבר, אם כי הוא קרוב ויקר ללבך. יש כאן יותר רגש של סיפוק עמוק על ההתפתחות המסחררת. אות וסמל לשינויים המהפכניים שעברו ועדיין עוברים על הארץ הזאת. הרגשת הסיפוק גוברת אם אתה מרגיש, שגם לך חלק-מה בהתפתחות זו.
חלוציות הראשונים וסבלם מחד גיסא, מרצם, כושרם והדינמיות של הממשיכים מאידך גיסא, הם שחוללו את הפלא. בהשוואות באות בזו אחר זו.
אז – ראשית שנת 1940, 42 – משפחות ראשונות נכנסות לבתיהן בכפר אונו, וזמן קצר אחריהן עוד 20 משפחות. האגודה השיתופית ו״רסקו". רק 7 שנים לאחר מכן, עם עליית מעפילי "ברכה פולד" החלה תנופת ההתפתחות. חולות, חולות, חולות , מסביב ובפנים, אף לא זכר של כביש פנימי. שנים רבות בוססו עקרות הבית בחולות העמוקים בגררן סלים כבדים.
ועתה – רשת כבישים מפותחת בכל רחוב וסמטה. קילומטרים רבים של כבישים. כסרט שחור חודרים לכל מקום ותפקידם האחד – להקל על החיים.

אז – קומץ בתים קטנים בני 2 חדרים לא גדולים ומטבח, בלי מקלחת ובלי בתי שימוש. אלה הוקמו מגרוטאות ע״י המשתכנים עצמם בחצרות, ו״מפארים" את הנוף. קשה במיוחד היה לילדים שנאלצו לצאת בלילות ולא פעם בגשם ובקור.
ועתה – קריה גדולה המשתרעת על פני שטח גדול. שיכונים – שיכונים. דירות נאות ומרווחות עם כל הנוחיות, בולטות הווילות המרובות שהמותרות ניכרת בהן.

אז – התרגשות בישוב הקטן; נפתח "בית ספר", הילדים הראשונים של כפר-אונו נכנסו לעולם הלימודים ובפנים – 3 כיתות בחדר אחד בבית העם. בכל ״כיתה״ 5 -4 ילדים, והמורה עוברת מקבוצה לקבוצה ומנסה ללא הצלחה מרובה לתת לכל כיתה שיעור אחר.
ועתה – רשת מוסדות חינוך מפוארת ומסועפת. בתי ספר יסודיים גדולים ומפותחים, חינוך תיכון, חינוך מוסיקלי, לימודי מלאכה, התעמלות. אלפי ילדים מכל הגילים. מקור גאווה ותקוות לעתיד.

אז – אפלה ברחובות המעטים, אף פנס אחד. רומנטי? יתכן. אך אם זה נמשך שנים על שנים "הרומנטיקה" מתחילה להעיק וגוברת התשוקה לאור.
ועתה – תאורה מלאה כמעט, מאות פנסים ברחובות ובסמטאות, בכמה מקומות אור ניאון יפה. האור לא רק מאיר, הוא גם מחמם את הנפש ומעורר הרגשה טובה, ביתית.

אז – 4 פעמים ביום נכנס האוטובוס לכפר. לא פחות ולא יותר. ואם ברצונך לצאת, או לבוא בשעה אחרת -אשריך, אם יש ברשותך זוג אופנים. זה כבר כלי נפלא אך בחולות העמוקים הוא מתעקש, ואז התכבד ורד, וגרור אותו, לזה קוראים "עזרה הדדית" ואם אין לרשותך אופנים – ולרובם אין, התכבד ולך ברגל עד "בית מזרחי", היינו עד כביש פתח תקווה. זה ספורט בריא, והדרך בין הפרדסים יפה, אך לאט-לאט הוא נמאס. על תיאטרון או קולנוע אין לחלום. פשוט אין קשר.
ועתה – תחבורה מפותחת ומסודרת, שני קוים. כ-80 אוטובוסים ליום. בממוצע כל 10 דקות יוצאת מכונית. יש עוד ליקויים, אולי. אך היזכר נא מה היה אז, ומיד תחדל להתלונן.

אז – תעסוקה קבועה הייתה בשנים הראשונות לבודדים בלבד. הרוב עבד בעבודות זמניות ובהפסקות לא קצרות לעתים. השובע לא תמיד היה אורח קבוע בכל הבתים. סעד? לא. לא היה זכר לסעד, הקופות הציבוריות היו ריקות עד להחריד. גם לא היה צורך בכך. הצעת סעד הייתה מעוררת רק זעם ועלבון.
ועתה – אלפי מפרנסים ולכולם עבודה קבועה יציבה בתעשייה, בבניין, במשרדים, במסחר וכו׳. כל אדם בריא שרוצה לעבוד – עובד. והשאר – המוגבלים בכושר עבודתם, למענם יש עבודות יזומות וסעד מקופות הממשלה והמועצה, רבבות לירות לשנה. אין הוא מספיק? נכון, אולם רעבים ללחם אין בתוכנו.

אז – הכפר מקבל את מימיו מכפר אז״ר ותלוי ברצונו הטוב והרצון הטוב לא תמיד ישנו. התלות מורגשת היטב-היטב, בהפסקות גדולות ומעיקות. החי והצומח צמאים ימים רצופים. מאות פעמים רצו ברגל ביום ובלילה לכפר השכן והתחננו על מעט מים, ולא תמיד בהצלחה.
ועתה – אין אנו תלויים עוד באחרים. הבארות שופעות, המשאבות פועלות ואין עוד (כמעט!) ברזים יבשים. נפסק הסבל הממושך, ושאבתם מים בששון!

אז – ישוב יהודי קיצוני. דרומה ממנו כפרים ערביים גדולים וחזקים. יהודייה בלבד מונה 8000 נפש. ולידו כפר ענה, חירייה, סקייה ואלה מתחברים עם סלמה. שרשרת רצופה ומאחוריה לוד ורמלה הערביות. וליד הכפר ממש מחנה צבאי גדול בידי צבא זר ולא תמיד ידידותי, ובשעות חירום מתנכל לנו לא פעם. ומזרחה – שרשרת אחרת, הכפר רנטייה ומאחוריו מג׳דל אום זרע, קולה, בית טריף ועוד. וכאשר שלטונות המנדט סגרו את האזור העברי בגדרות תיל ומשמרות מזוינים לידו, עברה הגדר ליד הבריכה שלנו. בצחוק מר קראנו לזה: מדינה עברית.
ועתה – הגבול הוא קרוב גם עכשיו, אולם מה עצום השינוי לגבינו. נהפכנו לעורף. במקום יהודייה יהוד, במקום כפר ענה, חירייה, סקייה – אור יהודה. סלמה היא עברית. רנטייה נהפכה לרינת יה, אום-זרע למזרע, קולה לגבעת כח, דיר טריף לבית עריף וכו׳ וכו׳. לוד ורמלה יהודיות. ועליהן נוספו עוד ישובים ובעיקר: תל ליטוינסקי נהפך לתל השומר ושוכן בו צבא עברי. אזור יהודי גדול ורצוף. הרגשה נפלאה לאחר דריכות ומתח של שנים. רק מי שחי שנים במתח זה יכול לחוש את ההבדל.

אז – שנת 1950. מגיעה העלייה הגדולה מעירק. כל השטח דרומית לכפר כוסה אהלים ואח״כ בדונים. מעברה גדולה, 800 משפחות. האהלים הזכירו לרבים מאתנו שנים ראשונות לעלותנו ארצה אולם מה רב השוני. אז היינו צעירים מאד, נטולי דאגות משפחה ובעיקר חלוצים אשר ששו לקראת כל סבל. וכאן לפנינו משפחות מרובות ילדים, חוסר עבודה בכל, השירותים כמעט ואינם פועלים. מרה שחורה שכנה בכל.
ועתה – האהלים והבדונים התחלפו בצריפונים, ואלה התחלפו בשיכונים נאים. הצריפונים נעלמו כמעט, האחרונים ייעלמו בקרוב. כל השירותים פועלים כראוי. קשה היה הסבל וממושך. אך סוף כל סוף נעלמת המעברה. קם שטח הפיתוח. ברוך שפטרנו!

אז – "הרשות המוניציפלית". ועד מקומי שנבחר באסיפה כללית בת כמה עשרות משתתפים. הכול נעשה בהתנדבות. בסעיף המשכורת "חצי עובד" בהנהלת חשבונות.. אלף לירות הם סכום פנטסטי. אך חברי הועד עמלים קשה, כדי לקיים מינימום של שירותים ולקדמם צעד צעד.
ועתה – מועצה מקומית חזקה ודינמית, פועלת במרץ וכישרון. התקציב – מאות אלפים, מנגנון של עשרות עובדים, שירותים מפותחים. האוכלוסייה מונה כ-10,000 נפש ותכנית ההתפתחות גדולה ומרקיעה.

בסיכום: קריה גדולה מתפתחת ומשגשגת. כמעט ויש לך רצון לומר: אשרינו שזכינו! אולם זה גובל ב״ציונות", וזו כעת לא באופנה.. אעפ״י כן הבה ונאמר לראשונים: תחזקנה ידיכם! ונברך את הממשיכים: תשרה הברכה במעשי ידיכם!

מקור: מיכל 22, תיק 5, מעטפה 20