"לאן כל הפרחים הלכו?" – 1966

זיכרונות ותיקים: "לאן כל הפרחים הלכו?" , עיתון קריית אונו, פברואר 1966:

במסגרת מדור זה סיפרנו לכם על ראשית הקמת הקריה, על מצוקת הימים הראשונים, על הנוער והמבוגרים, הספורט והבילויים, היחס לערכים והיחס לבריטים השכנים, ועל עוד נושאים רבים ושונים.
מה שלא סיפרנו היה — כיצד, בעצם, נראתה כפר-אונו באותם ימים? זאת אנו באים לספר כאן, באחרונה בסדרת כתבות על אותם ימים.

איך נראה הכפר? דומה כי הדבר הראשון העולה בזיכרונך הוא הצבע, הירוק. ירוק לכל מלוא העין. פרדסים הקיפו סביב סביב את הכפר — צפונה ודרומה , מזרחה וימה. הכביש הצר וזרוע המהמורות לכפר גרם לכך, שהנסיעה תהיה ממושכת הרבה יותר מכפי שהינה כיום, מה גם שכלי הרכב של אז לא היו כה מהירים; כך שהנסיעה הכפרה נמשכה (מתל אביב) כשעה והיא עברה אך בין פרדסים — למן הרגע בו נטש האוטובוס את כביש פתח-תקווה ונכנס לכבישון שהוביל לתל-ליטוינסקי ולכפר-אונו.

מלבד פרדסים, היו גם שדות החיטה והשעורה, אשר עובדו על – ידי שכנינו מכפר אז"ר, והוסיפו גוון שונה של ירק לירוק הכהה של הפרדסים. באותם שדות, ובסמוכים להם, צמחו פטריות מאכל לרוב, ובימות הגשמים אפשר היה לראות נוער ומבוגרים, עטופים מעילי גשם וסלים בידיהם, כשהם פושטים בשדות כדי ללקט אותן פטריות; ויותר משהתענגו על אכילתן , שמחו שמחה גדולה בעת מציאתן.

לנוער ולחובבי הטבע מצויים היו בשדות ופרדסים אוצרות לרוב. כל חיות יער הייתה שם: צבים וקיפודים, ארנבות ושועלים, בזים ודיות, נחשים וחולדות – כל אלה ורבים אחרים היו שם, כמו שהיו עצי דומים (שיזף קוצני) עמוסי פרי ומשוכות צבר, שיחי בר וכלניות לרוב; צבעונים ואיריסים כיסו את השדות.
האנשים היו אז קרובים לטבע; ואמנם, בשיעורי הטבע לא הייתה המורה נזקקת לספרים אלא הייתה לוקחת את תלמידיה החוצה, לשדות, ושם יכולה הייתה ללמדם על הכול מכל. ומשום שחיו בתוך הטבע, היו לאנשים גם תחביבים שונים מכפי שיש היום: אחד אסף נחשים, שני התמחה בציד ציפורים; לנער אחד היה אוסף של מאה ויותר צבים ואחד אהב דווקא קיפודים.
בשפע כזה של בעלי־ חיים, אין פלא שתחביב אחר, בעל כיוון הפוך, היה  הציד. אמנם, לא קמו לנו ציידים מהוללים, אך מדי פעם היה מביא מישהו שלל כלשהו הביתה, אם כי להישגים נפלאים לא הגיעו כאן.

וזכור המעשה, כיצד אחר מאותם "ציידים" הלך, בליווית זוג חברים, ושוטט בשדות וביערות יום תמים, ירה יריות הרבה אלא שרק נקב את האוויר. עם דמדומים, גילה לבסוף זוג יוני בר ענקיות — או שמא היו אלה שלווים?  מעבר מזה למשוכת-גדר. והיו היונים עצבניות מאד כך נראה היה הדבר ממרחק  והן נעות לכאן ולשם, הלוך וחזור. כיוון ידידינו וירה במהירות, ומשוכנע היה שהנה יביא הביתה לפחות יונה אחת  כאשר נשמע לפתע זעקה מרה וחמור מבוהל זינק מעבר לאותה משוכה, והסתבר כי אזניו הארוכות היו אלה שבצבצו מעבר לגדר ונחשבו ליונים כשרות. עד היום, אם לא השיב בינתיים אותו חמור נשמתו לבוראו, מהלך הוא וחור באחת מאזניו….

הכפר עצמו  ירוק היה אף הוא. שלושים ארבעים הבתים שבו דומים היו זה לזה: מרובעים, לבנים (שני חדרים והול), גגם גג רעפים אדום והם ניצבים בתוך גן שדונם גודלו. ההבדל היחיד: הבתים שבנתה חברת רסקו, בחלקו הצפוני של הכפר, תריסיהם ירוקים היו, בעוד  שתריסי שאר הבתים – אדומים כלהבה.

שכונת אונו תוכננה כשכונת-עובדים, כשכל בית צמוד משק עזר; ואכן  רבים גידלו להם בחצרותיהם עזים, תרנגולות ואווזים, לכמה וכמה היו רפתות קטנות, בעוד שלמשפחה אחת, משפחת אונגר,  הייתה רפת גדולה מאד (בהתחשב במקובל באותם ימים), ועליה הייתה פרנסתה. על כן, נקרא המקום כפר-אונו בפי תושביו, הגם שהשם הרשמי הרשמי היה שכונת אונו. כך נקרא, אף שכפר ממש לא היה מעודו. לא היה  כפר אך אווירה כפרית הייתה גם הייתה .עדרי הפרות של הבדווים, שמשכנם בסמוך (מאהלם הגדול ביותר היה במקום בו ניצבת עתה קיראון), היו פושטים בשדות הכפר, והגאפירים (שוטרים מבני היישוב) ניהלו עמם מלחמת חורמה.

ירוק היה תמיד, פרט לפעם אחת  כאשר הכפר הפך לבן כולו. היה זה לפני ארבע עשרה שנה בדיוק, בפברואר 1952. או אז ירד בלילה שלג, כמויות ענק של שלג  דבר הקורה בארץ, כך אומרים, אחת לחמישים, ששים שנה. כל הכפר כולו הפך לבן; עצים שלא הסכינו בכך נשברו תחת עומס השלג; ילדים מוקסמים, שמעולם לא ראו משהו מעין זה, לא הלכו אותו יום לבית הספר, אלא הקימו גלמי שלג  עליהם קראו אך בספרים,  נלחמו בכדורי-שלג והיו כחולמים.

והסתבר שהיה בכפר גם אופטימיסט ללא תקנה ד״ר צרף המנוח  שהביא עמו מאירופה את מחליקי השלג שלו, וביום גדול זה הוציאן מהמחסן ונתנם לילדי השכונה, כדי שיחליקו בשלג, נוסח האלפים. או שהיה זה השלג הלא מתאים, או שהנוער לא ידע בדיוק לעסוק בספורט זה. מכל מקום , המחליקיים נשארו עומדות על עומדן, ולבסוף הוחזרו אחר כבוד למחסן ושוב לא הוצאו משם.

זו הייתה וכך נראתה כפר אונו של הימים הם; כך נראתה עד, בערך, לימי הקמת המדינה. אחר, החלו טרקטורים מוציאים את עציהם של כמה פרדסים בצפון השכונה: השטחים יושרו ובתים קטנים וצפופים הוקמו עליהם, כדי לקבל את פני גל העלייה הגדול מאירופה. הוקמה גבעת ברכה. ואחר נעקרו עוד פרדסים — חלקם עזובים, שכן בעליהם ערביים היו; והוקמו שיכונים נוספים, ובני כפר אזר חדלו לעבד את השדות שמעבר לכפר ושם הוקמו בתי החיילים המשוחררים ושיכון עובדי חברת החשמל. הכביש לכפר  עתה הקריה  הורחב ופרדסים אמנם עדיין היו, פה ושם, אך שיכונים ושכונות צצו לאורך כל הדרך  גבעת-שמואל ונווה-און ואור-יהודה וגני-התקווה. עברו עוד מספר שנים, והקריה – אין לעמוד בפני הקידמה!  עתידה להפוך לעיר: צצים "קיראון" ו״רימון" וישמח משה" ו״ירון" ורוגובין ושיכוני-גד, ויבואו עוד.

לפני מספר ימים הלכנו לטייל למקום שנקרא בפי הנוער-של-אז גבעת הצבים. זוהי גבעה, במזרח הכפר, שזכתה לשמה מפני שכל מי שרוצה למצוא צבים — היה מוצאם שם, בכמויות גדולות. בפברואר – מרס הייתה, הגבעה מכוסה צבעונים וכלניות, לאלפים ולרבבות.
עתה, אין עוד צבים בגבעה, ואין אף לא צבעוני אחד : על כלניות אין מה לדבר.
וראינו זוג צעירים שהלך לטייל בסביבה, ובידי הנערה צרור פרחים דל – שלושה סביונים ותורמוס אחד. הבחור רצה לצלמה. חיפשו מקום, הלכו לכאן ולשם, ולבסוף נעמדה הצעירה ליד שלד של מכונית חלודה, שהייתה מוטלת בשדה, וכך צולמה: הנערה בחיק הטבע המודרני.
אכן, היו ימים…

מקור: מיכל 3, תיק 1, מעטפה 13