זיכרונות מייסדי שיכון ישי

אבישי גורן, אחד משני יוזמי הקמת השיכון, נזכר: "באמצע שנת 1950, עוד בהיותנו בצבא, חיים צבי ספקטור (פורת) ואנוכי הגינו את הרעיון, שלאחר השחרור מהצבא, נתיישב בסביבת תל-אביב ונבנה בית עם משק עזר. לשם כך התחלנו לארגן קבוצת חיילים, שעמדו להשתחרר מהצבא וכאלו שכבר השתחררו, לאחרונה. התחיל בכך חיים ספקטור, שבמסגרת החטיבה שימש כקצין סעד, והכיר הרבה חיילים שנזקקו לעזרתו. באנו בדברים עם אגף השיקום של משרד הביטחון, שבראשו עמד חיים קריספין, ובעזרתו ובהנחייתו התחילו העניינים להתגלגל. קודם כל, היה עלינו להתארגן ולהקים אגודה שיתופית, שתירשם אצל רשם האגודות. לשם כך היו דרושים ששה אנשים. החיילים שנרשמו לצורך זה, היו צריכים לעמוד בקריטריונים, שנקבעו על-ידי אגף השיקום: חבר האגודה היה צריך להיות נשוי עם ילד אחד לפחות ושירות מינימאלי בצבא במשטרת המנדט. שם האגודה נקבע על-פי הצעת מפקד החטיבה, מיכאל בנגל: שיכון "ישי" – שיכון חיילים משוחררים, אגודה שיתופית בע"מ, על שם שלושה קצינים מהחטיבה, שנהרגו בעלותם על מוקש באזור מודיעין: ישראל שחורי, שורה אושרוביץ, יחזקאל בן דוד. פנינו למנהל הקרן הקיימת יוסף ויץ, אבל רק לאחר התערבות זלמן מסחרי, ראש המועצה האזורית וראש ועד כפר אז"ר, נקבע שהשטח יהיה ברובו על שטח, שחברי כפר אז"ר החזיקו בו והיה נטוע, בחלקו, בפרדס. וזאת, בתנאי שנפצה כספית את כפר אז"ר ושיהיו בו עוד מאה יחידות (מעבר לאלו של האגודה) עבור תושבי כפר אונו – וגם לעובדי חברת החשמל."

יהודית עמר (לבית זהבי), גננת שעבדה בקריה עד צאתה לגמלאות, מספרת (לשולה ברסלוף-ביבר, בינואר 2020): "יוסף בעלי ומאיר ביבר הכירו בצבא. מאיר סיפר לו שמתארגנת קבוצה לשיכון חיילים משוחררים ויוסף בעלי נרשם. הכניסה לשיכון הייתה על-פי הגרלה, אמרתי ליוסף שיסע להגרלה עם גיסי, שמואל חרש. אחרי ההגרלה התברר שהגרלנו מגרשים סמוכים ברחוב כצנלסון, ואנחנו שכנים. באנו לכפר אונו ב-1953, בסוף שנת הלימודים, והיינו המשפחה האחרונה שנכנסה לגור בשיכון. עדיין עבדתי בגן ילדים בחולון ולא יכולתי לעזוב באמצע השנה. אחרי החופש הגדול התחלתי לעבוד בקריה: תחילה בגן בגבעת ברכה – כיום ברחוב טרומן, לאחר מכן ב"גן הנשיא", ולבסוף ב"גן מונטיפיורי". הייתי הגננת של ילדי המשפחות הראשונות שהגיעו לשיכון, ולאחר שנים גם של בני הדור השני – של ילדי אלו שנשארו לגור בקריה. המעבר לשיכון היה עבורנו "לוקסוס", היות ובחולון חלקנו דירה עם עוד שני דיירים, ואנחנו גרנו רק בחדר אחד עם בתנו הבכורה מיכל. בשיכון היה לנו בית גדול וגינה. אני זוכרת שסללו כביש לפני שבנו את השכונה ושתלו עצים משני צדי הכביש. הדיירים ברחוב לא רצו את העצים, כי חששו שהשורשים יגיעו עד מתחת ליסודות הבית. וכך, מועצת הכפר עקרה את העצים. מרכוס מרחוב הנשיא חילק חלב. אדון לובל מכצנלסון חילק נפט, מר איצקוביץ מרחוב בילינסון חילק קרח. האווירה בשיכון הייתה טובה, שכנות בכייף. מהסוכנות שלחו מדריכה בשם חנה, להדריך ולהסביר איך להקים גינת ירקות. בחזית הבית שתלנו גינת ירק והכל הצליח וצמח – עד שהשכן שחרר את התרנגולות, שגידל בחצרו, והן באו, אכלו וכיסחו את כל הירקות שגידלנו. כעסנו מאד, אבל במשך הזמן הדברים הסתדרו והכל חזר לתיקונו. בחצר גידלנו ארנבים ואת בשרם אכלנו. לשכנים משני הצדדים היו תרנגולות. הילדים בשכונה היו, פחות או יותר, באותו גיל, ושיחקו יחד ברחוב, בכביש ובחצרות. לא פעם כששחקו כדורגל, הכדור פגע ברעפים, אבל אף אחד לא בא בטענות. היה רק גן ילדים אחד לילדי השיכון ברחוב הנשיא, מאחורי הקיוסק של זק."

עליזה הולצר (פרידה גרינבלט), מספרת גם היא לשולה: "עלינו בעליה בלתי לגלית עד חיפה. שמחנו לראות את ארץ ישראל, אבל החיילים האנגלים שלחו אותנו לקפריסין. לפי זיכרוני, היינו שם שנה. מבית העולים בכפר סבא הגענו לגבעת שמואל, ושם בקושי היה לנו מה לאכול, אבל שילמנו שכר דירה. בעלי היה דוור ובאחד הבתים שמע ממר מנחם כספי, שבונים שכונה לחיילים משוחררים בכפר אונו. למרות שהיינו מועמדים לעבור לשכונה ביפו, הסכימו שנגור בכפר אונו. לשיכון חיילים משוחררים "ישי" הגענו כשבנו את 100 הבתים הראשונים… כשבאנו לגור בשכונה, לא היה חשמל ובישלתי על פתיליה. כיבסתי את הבגדים אחד אחד, בגד אחרי בגד בידיים. היה לנו לול תרנגולות ועז לחלב. את החלב מכרתי לאמה של הלה אקשטיין, השכנה ממול. הלה הייתה החברה הכי טובה שלי. כשהייתי בהריון עם בני יהודה, בעטה בי העז שלנו, והצטרכתי למכור אותה לבחור תימני. השכונה הייתה שכונה שקטה, יחסי שכנים טובים מאד ואווירה נעימה

שולה ברסלוף-ביבר, כבת למייסדים, נזכרת (ב-2019): " הגעתי לקריית אונו ביולי 1952, עם הורי, מאיר ולילי. הייתי בת שמונה ואחי אריה (קוקי), בן תשעה חודשים. גרנו בשיכון חיילים משוחררים 119 – כיום רחוב כצנלסון. הבתים היו אחידים: שני חדרים, הול – ששימש כחדר אוכל, מטבח, מקלחת, שירותים ומרפסת מקורה. כמעט שנתיים גרנו ללא חשמל. לתאורה השתמשנו בעששיות נפט ונורת "לוקס". הורי גיהצו בעזרת מגהץ פחמים. הבישול ואפייה לא היו קלים ונעשו על פתיליה ועל פרימוס. הפרימוס שימש גם להרתחת מים לרחצה, לכביסה, לחיתולים ולמצעים. לכביסת הבגדים אמא נעזרה בגיגית גדולה ("פיילה") וב"מגרדת" מפח. סבון הכביסה היה סבון גדול, מתוצרת בית חרושת "שמן". את שיעורי הבית, אם לא הכנתי אותם אחרי הצהריים, כשעדיין היה אור, הכנתי לאור העששית, שאפשרה לי גם לקרוא בשעות הערב. כל חיי המשפחה והחיים החברתיים, בשעות החשכה, נעשו לאור מנורת ה"לוקס" והעששיות. את הנפט לעששיות, לפרימוס ולפתיליה, הביא מחלק הנפט, שעבר בשיכון. היות ולא היה חשמל, המקרר שלנו עבד על קרח, שהוכנס לחלקו העליון. בתחתית המקרר היה מיכל פח שקלט את המים שהצטברו. כל כמה ימים שפך אבי את המים לגינת הירק או לעצי הפרי שבחצר. את הקרח קיבלנו ממחלק הקרח, שעבר בשיכון. אני זוכרת, שהוא חילק את הקרח לחצי בלוק, רבע או שליש בלוק, לפי בקשת הקונים. היה גם מחלק חלב. היה לנו כד חלב בבית וקנינו ממנו חלב לפי ליטרים. אני יודעת, שהיו וחמה. להורי ולכל חברי השיכון חיי יום-יום לא קלים. אך החצרות היו ללא גדרות ויחסי השכנים היו טובים."

*מתוך: נילי פורת, "מייסדי וראשוני קריית אונו", יוני 2020