זיכרונות ישעיהו זיידמן – ממייסדי שכונת אונו, 1966

ראש הוועד הראשון, מספר על הפרי-היסטוריה של כפר אונו (עיתון קריית אונו, אוקטובר 1966)

פגישה גורלית עם קוזלובסקי

במסגרת מדור זה סי­פרנו על אירועים שונים שהתרחשו לאחר הקמת קריית-אונו, בשנותיה ה­ראשונות. סיפרנו על בע­יות של מים ובעיות של בית-ספר, שלא היו לו תלמידים ואף לא מורים; סיפרנו על רוח ההתנד­בות והיחסים עם שכני­נו. מה שלא סיפרנו, ומה שבעצם אף לא ידענו היה, מה בעצם הביא להקמתה של שכונת אונו? היכן צץ הרעיון להקמתה, ומי הגשימו?

כדי לשמוע על הפרי-היס­טוריה של שכונת אונו, באנו אצל ישעיהו זיידמן, האיש ה­מוסמך ביותר לספר על כך. שייע, כפי שקוראים לו כולם. היה ראש הוועד הראשון של הכפר הקטן: היה מראשוני ה­ראשונים של ותיקי הישוב, שימש שנים רבות כחבר ועד המועצה ושימש אף כיו״ר ה­מועצה המקומית, משפינה הוועד הישן את מקומו, ה­כפר הפך קריה* והמוסדות הנבחרים, למועצה מקומית.
רשות הדיבור, איפוא, לישעיהו זיידמן: "הרעיון להקמת השכונה היה של זלמן מסחרי, שהיה אז עובד המרכז החקלאי, ו­הוא זכה לתמיכתו המלאה והנלהבת של אברהם הרצפלד. המטרה הייתה  לייסד ישוב עברי נוסף על הגבול – גבול הישוב העברי. כן, ככל שלא ישמע הדבר מוזר היום, הרי הייתה כפר אז״ר ב­קצה גבול הישוב העברי – מ­מנה והלאה, עד יהודייה ור­מלה ולוד, ישוב ערבי ר­צוף. מטרה נוספת: להחדיר עבודה עברית לפרדסי חזרזור: זה היה, שמם של הפר­דסים המקיפים עד היום את הקריה בצפונה, בואכה פתח תקווה. לכן, חיפשו את מרבית חבריו של היישוב העתיד ל­קום, בין אנשי בני ברק שהיו פועלים חקלאיים."

"הגרעין הראשון של ה מתיישבים השליש 25 ל״י על חשבון הבתים שייבנו והמג­רשים שיירכשו והתחיל מו״מ מייגע עם הבעלים ה­ערביים של השטח. זה נמשך ונמשך, וחברים החלו לאבד את סבלנותם. לאחר מכן יצא ,"הספר הלבן" המפורסם, ש­אסר על קניית קרקעות נוס­פות. נכנסנו למבוי סתום" (הערת ביניים: זיידמן, יחד עם מיכאל וולך המנוח, היו שני נציגי המתיישבים שעס­קו בכל המומ״ים המייגעים – שניהלו משא ומתן עם קבל­נים ונציגי המוסדות וכל שאר הגורמים שהיו אז קשורים ב­הקמת הישוב).

"החלו להישמע ריטונים על הסחבת", נזכר זיידמן, "ואז הוחלט לסלול כביש לאזור בו עתיד לקום הישוב, כך שהחברים שנרשמו ל­התיישבות, ומספרם כבר היה כמאה, יראו שאכן נעשה מש­הו ואמונם יתחזק. בעזרת מסחרי והרצפלד גויסו הסכו­מים הדרושים והכביש נסלל. לאחר מכן שוב הפוגה רכישת הקרקעות לא הסתדרה  וראשוני הנרשמים החלו נוטלים את כספם חזרה ומ­וותרים על כל הרעיון. בימים ההם היינו נמצאים בישיבות במרכז החקלאי, כמעט יומם ולילה, מנסים להזיז את העניינים ולבסוף, אכן, החל משהו לזוז".
"אחר שאורגנו ראשוני הישוב לעתיד", ממשיך זיידמן ומספר, "נבחר המקום להקמת הישוב, ואין זה המקום עליו עומדת הקריה הוותיקה. נבחר שטח בערך במקום עליו נמצאת כיום "קיראון" שטח שהיה בידי ערבים שו­נים.
סמוך לשטח שנק­בע מראש להתייש­בות, היו שטחים בל­תי מעובדים השייכים לכפר אז״ר. לאחר וי­כוחים ממושכים, הס­כימה כפר אז״ר  להפריש שטח של 100 דונם לכפר-אונו, תמורת פיצוי נאות, כמובן. השטח היה. והתארגנו ב­אגודת פועלים שיתופית. כביש, כאמור היה ושם ל­מקום נמצא: לאחר ויכו­חים רבים הוחלט על שכונת אונו, לפי הצעתו של זאב וילנאי, שהביא אסמכתאות ל­כך שהמקום נמצא בגבולה של אונו המקראית. עתה ני­גשנו לביצוע הבנייה הממ­שית. השנה הייתה. 1939, ה­חודש יולי".

אנו, היודעים עד כמה קשה להקים בית, מתעניינים לדעת את פרטי המימון דאז. "כל משתכן", מספר זיידמן , הזוכר לפרטי פרטים כל תאריך, כל סכום הקשור בהקמת הכפר, "צריך היה להפקיד עשרה אחוזים מערך הבית, השאר קיבלנו בהלוו­אה. מחירו של בית נקבע ל־ 135 ל״י, כ־70 ל״י נוספות  פיתוח: רשת מים, וכיוצא ב­כך. כלומר, כ-200 ל״י ל­בית. חברת "ניר", באמצעות בנק הפועלים, הילוותה לנו שני שלישים מהסכום הנותר, וקרן היסוד את השליש האחרון. כל משתכן חתם על שטרות חודשיים לפקודת בנק הפו­עלים: כל שטר על סכום של לירה, שנים עשר גרוש ושמונה מיל. ולחובבי חשבון שביניכם: ההלוואה הייתה ל־15 שנה, ו­על כן צריך היה כל משתכן לחתום על 180 שטרות." מ­כיוון שבנוסף לחתימת המש­תכן, צריכה הייתה. להופיע על השטר גם חתימתו של ערב מאנשי הוועד, עסקו זיידמן ושאר אנשי הוועד בחתימות לאין ספור, על אלפי השטרות של כל מתיישבי הכפר.

״אלא מאי?״ ממ­שיך זיידמן בסיפורו "הבנייה ניתנה לסולל בונה, וזו הסכימה ל­התחיל לעבוד רק ל­אחר שכל התושבים ישלישו את עשרת ה­אחוזים, כלומר 20 ל״י לאיש , המגיעים מהם. והנה, רק מתי מעט שי­למו, ומי ששילם – לא שי­לם את כל הסכום. גם משום שהייתה. אז תקופה של חוסר עבודה ולאיש לא היו עשרים לירות מיותרות: הן משום שעניין ההתיישבות נמשך כבר למעלה מחודשיים, ורבים איבדו את האמון והתקווה שמשהו אכן יבנה אי פעם, והם לא רצו להפקיד כספים על קרן הצבי. וכך, ביום בו עמדנו להיפגש אצל קוזלובסקי (ה­ידוע כיום כפנחס ספיר) על מנת לחתום את החוזה עם סולל בונה, לא היה בידינו אפילו עשירית הסכום הדרוש. הגענו, מיכאל (וולך) ואני ל­פגישה חמוצי פנים, בחששנו כי לאחר כל הלבטים והריצות והישיבות והמאבקים, ית­פוצץ כל העניין. אך בפגישה המסכמת נכו­נה לנו הפתעה: קוזלובסקי אמר "ובכן, הכסף ישנו – נא לחתום". "הבטנו זה בזה, מיכאל ואני, לפתע נזכרנו: ב­חשבון ׳המשותף של הכפר היה מונח מזה שנתיים, כספו של בעל משפחה שבעצם איני יודע כיצד הגיע אלינו, ואשר חפץ להתקבל להתיישבות. לא ידענו מיהו, אך אמרנו כי אם ישלש לקופת הכפר המיועד את כל הסכום  –  150 ל״י , יתקבל כמועמד להתיישבות. הלה שילם מיד. הפקדנו את הכסף, שכחנו אותו. עתה, נז­כרנו בו שנינו, ושנינו הודינו מיד כי אכן, כסף יש."

וכך, בזכותו של יהודי ש­שילם הכול מראש, שהפך אחר כך למתיישב בכפר, נח­תם החוזה וסולל בונה החלה בונה את הבתים הראשונים.

עוד לפני שנחתם החוזה עם סולל בונה, זמן קצר ל­אחר שנפתרה בעיית הקרקע, קמה לפתע התנגדות במרכז החקלאי לעצם רעיון הקמת הישוב. הועלו חששות, שמא אין לו זכות קיום: רחוק מכל מקום ישוב אחר, רחוק ממקורות תעסוקה, בעיות ביטחוניות. "לאחר דיונים רבים", מס­ביר זיידמן,  "הוחלט להקים ועדה שתבדוק ותחליט. ב­וועדה היו לוי שקולניק (אש­כול), נטע הרפז, מסחרי ואנו נציגי הוועד. טיילנו בגבעות עליהן מתנוססת היום הקר­יה, ונשמעו דעות בעד ונגד. שקולניק היה נגד. נטע הרפז, יד ימינו של הרצפלד – בעד. הוא מצא בשטח כפית ישנה נושנה, הרימה בהתרג­שות וקרא: "פעם היה כאן ישוב עתיק , הבה נחדש ימיו כקדם!" סופו של דבר, לאחר ויכוחים נוקבים, וב­עיקר הודות לתמיכתו הנלה­בת של הרצפלד, אושר רעיון ההתיישבות."

"בכך לא תמו בעיות. סולל בונה החל חופר את היסודות לבתים בתחילת יולי; בספ­טמבר פרצה מלחמת העולם. מלט, עצים וברזל הפכו ליק­רי המציאות, ולבסוף הפכו לבלתי מצויים כלל. סולל בו­נה הפסיק את העבודה. הקמנו צעקות "גוואלד". פנינו אל קפלן (מי שהיה שר האוצר, לאחר מכן) וזה יעץ לנו למצוא עץ וברזל ישנים, ולא מצאנו. סולל בונה דרש לפחות תוספת מחיר, ובכך לא יכולנו לעמוד, כי האבטלה גברה. דווקא אז בא שקולניק לעזרתנו. אני זוכר עד היום את מילותיו, בדיוק: הוא קרא אליו את סמיון, מז­כיר סולל בונה, ואמר בזאת הלשון: "בוקר וערב מתפלל אני שהשכונה לא תקום; אין לה לדעתי זכות קיום; אך ה­מוסדות החליטו להקימה, ואנו נקימה, ואתה חייב לבצע החוזה כלשונו".

"וכך היה, מיד המשיכה חברת סולל בונה בעבודה, ועשתה עבודה למופת , בלי הת­חמקויות ובלי תירוצים נוס­פים, ואנו לא שילמנו אגורה אחת מעל לנקוב בחוזה. ב­סוף ספטמבר כבר נמשיכה ה­עבודה, ובסוף דצמבר אותה שנה נכנם לביתו המתיישב הראשון".

* תיקון טעויות (מאת נילי פורת-זיידמן): ישעיהו זיידמן היה נציג ועד הכפר במועצה האזורית,
הוא לא כיהן כיו"ר המועצה המקומית – שהיו"ר הראשון שלה היה יעקב כהן,
היישוב הוגדר באופן רשמי  (על ידי הקרן הקיימת) כ"קריית אונו", כבר ב-20.1.1952,  בתקופת הוועד "הישן" .

המקור: מיכל 3, תיק 1, מעטפה 18