זיכרונות פריץ היימן – ממייסדי שכונת רסקו, 1966

זיכרונות פריץ היימן על הבאר הראשונה, לאחר שכפר אז"ר הודיע על ניתוק אספקת המים 1943
מתוך: עיתון "קריית אונו", בהוצאת המועצה, מרץ 1966

פ. י. היימן הנו מראשוני המתיישבים ה״בורגנים" בכפר אונו (פ. י. הרי זה פריץ-יעקב. "פריץ משום שאני "יקה", אומר מר היימן, – ״יעקב — כי אני גם יהודי…").
הריאיון לקוח מ"אגדות המים של כפר אונו", אשר פורסם על-ידי המועצה המקומית במרץ 1966.

ראשוני הראשונים מבין המתיישבים היו פועלים! אחר רכשה חברת "רסקו" שטח אדמה ובנתה עליו בתים. עליהם התיישבו בני המעמד הבינוני – מרביתם "יקים". ארבעים מגרשים היו בשטח ״רסקו", אך רק 13 משפחות התיישבו עליהם שכן הגיע צו מהממשלה הבריטית שקבע להפסיק את כל הבנייה באזור: הבטון היה דרוש לביצורים על גבול סוריה…
אך כשבא היימן לכפר, עדיין לא היו איסורים כלשהם, ומגרשים היו בשפע. משפחת היימן הגיעה לכפר יחד עם ידידיהם, משפחת פוגל, ושתי המשפחות גם יחד חשקו ב״מגרש הכי גבוה במקום". כפי שמספר מר היימן. הטילו גורל, והיימן זכה במגרש הכי גבוה. ומה קרה? במגרשו של פוגל היה ואדי קטן, שחברת "רסקו" התחייבה למלא ואף עשתה זאת, ובאדמת חמרה משובחת ביותר! היימן צריך היה במרוצת הימים, ליישר מעט את הגבעה שבמגרשו, עשה זאת על חשבונו הפרטי וזכה בתמורה באדמת כורכר שעצים ופרחים מתקשים לצמוח עליה…

איך בכלל מגיע יהודי למקום נידח – אז – כפר-אונו? מספר מר היימן: ."לא רציתי לגור בתל-אביב. חיפשנו אני ורעייתי, ראיתי מקום שקט וירוק… הלכנו לחולון, יותר מדי חול. בני ברק – דתית יותר מדי. רמת גן יקרה מדי, ובשכונת בורורכוב היה אמנם זול, אך דרשו ממני להיכנס יחד עם רכישת הדירה – להסתדרות, ולכך לא הסכמתי. שמעתי אז על בניינים שהקימה "רסקו" במקום הקרוי כפר-אונו. נסענו לשם וראינו כי טוב – כי ישנן אפשרויות. קנינו את הבית ואיננו מצטערים…"

אך כל זה בבחינת הקדמה בלבד. היימן שימש, שנים רבות, כחבר המועצה המקומית – החל מהימים שהמועצה הייתה רק ועד, ובמקביל התמחה בענייני המים. על רקע זה, הוא מספר סיפור מעניין : כיצד זכתה הקריה, כלומר הכפר, במים ה״עצמאיים" שלה. ובכן: בשנת 1943, בימי השיא של מלחמת העולם, הודיע לנו לפתע כפר אז״ר שהוא מנתק לנו את אספקת המים. קיבלנו אז את המים מהבאר הכפר-אז"רית. קמה בהלה גדולה בכפר אונו. כולם גידלו תפוחי אדמה – היו אלה ימי המלחמה, כזכור, ולכולם היו דרושים מים. כפר אז״ר רצה את המים לגידולים שלהם, וגורלו של כפר אונו לא נגע להם במיוחד.

מייד הקמנו זעקה גדולה באזני הרצפלד, מהמרכז החקלאי, והלה פסק כי כפר אז״ר חייב לספק לנו מים משך שבוע נוסף ובשבוע זה על כפר אונו למצוא סידור אחר כלשהו.

הלכו איפוא, תושבי כפר-אונו, וניסו למצוא פתרון אחר. על קדיחת באר עצמאית לא היה מה לדבר – כסף לא היה וכמובן, בשבוע אחד אי אפשר לעשות זאת. ד״ר צרף המנוח הסתובב בין ערביי האזור וחקרם בגרמנית… אם אולי יודעים הם על באר נטושה כלשהיא בסביבה. הפנו אותו אל אחד מנכבדי הערבים. ושאל אותו  ד״ר צרף אם הוא יודע משהו על "פומפה" (משאבה, בלע"ז). אורו עיני הערבי והוליך את ד״ר צרף בין שדות ושבילים והראה לו בור עמוק והסביר לו כי זאת ה "בומבה". ידע ד"ר צרף שערבים אינם מבטאים את האות פ׳ והיה משוכנע כי גילה באר, היינו "פומפה". במאוחר התברר לו, כי הערבי התכוון לבומבה אמיתית – כלומר, החור הגדול נוצר מהתפוצצות פצצה גדולה…
לאחר יום מצא ככל זאת, בפרדס אחר, באר עם משאבה שאפשר היה להפעילה. איתרו את בעליה, יהודי דתי מתל- אביב, וקס, שנתן אישור להפעילה פרט לשבתות.

עתה, צריך היה צינורות ושליחים בהולים גילו צינורות שאין שימוש להם בפרדם במגדיאל: אותם ימים ננטשו פרדסים רבים. מאין אפשרות לשווק את תפוחי הזהב.
"ועתה, כיצד משלמים עבור הצינורות ?  ניגשתי למשרדי ״רסקו״ בתל-אביב״, ממשיך היימן בסיפורו, ודרשתי להיפגש עם המנהל, ד״ר פרדר, הוא לא פנוי, ענה מזכירו. הסברתי שהעניין דחוף ביותר. פרדר עסוק, אמר המזכיר. התחלתי צועק, ולמשמע הצעקות נזעק ד״ר פרדר מחדרו ושאל מה הרעש. המשכתי לצעוק, וצעק אף הוא, וכמעט שהתחוללה קטטה גדולה, אלמלא בא המזכיר והפריד בינינו. משנרגעו הרוחות, הסברתי לו במה המדובר. הזכרתי לו כי "רסקו" התחייבה לדאוג למים לתושבים וכי כפר אז״ר מנתק את המים. אין זה. עניינה של רסקו, אמר הד״ר. אמרתי, כי אם לא יהיו מים יבואו כל תושבי כפר אונו הגרים במבני רסקו, יחד עם הילדים, הכלים, העזים והתרנגולות ויתיישבו במשרדי "רסקו"…
מכן לשם, נמצא לבסוף הסדר לפיו משלמת "רסקו" סכום כסף, שכמעט וכיסה את מחיר הצינורות שמצאנו במגדיאל. שאר הכסף כוסה ע״י הלוואות פנימיות בכפר.

שלחנו להביא הצינורות, העברנו אותם בחשכת הליל לכפר אונו לא היה זמן לקבל אישור מהבריטים, גם לא הייתה ודאות אם יאשרו זאת וביום ה׳ הגיעו הצינורות לכפר. והמועד לסגירת המים מכפר אז״ר היה יום השבת הקרוב, כלומר בעוד יומיים…למן הבוקר חילקנו את העבודה בין תושבי הכפר : אלה יחפרו את התעלות מן הבאר ועד המשאבה, אלה יניחו את הצינורות, אדלר התנדב להלחים… כולם פעלו במרץ עצום, כרוח התנדבות נפלאה שכמותה, מה חבל – שוב אין רואים כארץ. כל אנשי הכפר כולם התגייסו לעבודה, לאחר שעות העבודה הרגילות שלהם חפרו והניחו צינורות והלחימו ועבדו עד מאוחר מאד בלילה וביום ו אחרי הצהרים היה הכול מוכן והצינורות חוברו למשאבה ובשבת ב-11 בבוקר עמדו כולם ליד מודד המים וגרינברג עמד להפעיל את המשאבה שעתידה הייתה לספק את "המים העצמאיים" ה-ראשונים של הכפר.

"היה זה רגע מרגש. חששנו שמא משהו לא ידפוק. אך גרינברג הפעיל את המוטור, הכול פעל כהלכה והמים זרמו בשטף עז. השמחה הייתה כה גדולה, עד שבעיני רבים נצנצו דמעות של אושר. סוף סוף, אפשר היה לפתוח ממטרות ללא חשש וללא הגבלה, לא עוד היינו תלויים בחסדיהם של אנשי כפר אז"ר.
אותו ערב עמדנו לחגוג בביתו של ד״ר צרף את המאורע הגדול. אך התערבבה שמחה בשמחה אחרת: אותו יום עצמו הודיע הרדיו על כניעת הקורפוס הגרמני בצפון אפריקה, 300 אלף חייל, נשק וציוד למכביר נפלו לידי כוחות בנות הברית. "היה זה סיומה של המלחמה בצפון-אפריקה, ומאורע שסימל את תחילת-סופה של מלחמת העולם. אותה חגיגה בביתו של ד״ר צרף הייתה אחת העליזות שידעתי בימי חיי.

המקור: מיכל 3, תיק 1, מעטפה 14