תבנית נוף : הגנים של ליפא יהלום ודן צור – 2012 – מאת האדריכלית נעמה שבתאי-ציזר
אדריכלות ונוף בשיכון הציבורי
מרחבי מגורים בגבעתיים ובקריית אונו
כתבה נעמה שבתאי־ציזר.
שנות ה־50, שבמהלכן הגיעו לארץ מאות אלפי עולים ופליטים, ייזכרו כתקופה מכוננת בתחום השיכון הציבורי. הקליטה המהירה של העלייה הגדולה, על רקע מגבלות הזמן והתקציב, הוכתרה אמנם בהצלחה אך הותירה מאחוריה לא מעט סביבות מגורים בלתי מפותחות, שיכונים אפרוריים ושכונות נטולות חן. אחת הסיבות לכך הייתה אי שילובם של אדריכלי נוף במערך התכנון. למרות השפעתה של אדריכלות הנוף בארץ בעשורים הראשונים למאה ה־20 וחותמה הניכר בתכנון שכונות עירוניות, מעונות עובדים, קיבוצים ומושבים, תפקידה במפעל השיכון הציבורי של העשור הראשון למדינה הצטמצם לשתילות ונטיעות. עיצוב "החלל הפתוח" לחיזוק הקשרים החברתיים בשיכון, נעדר מהתכנון.
החל באמצע שנות ה־50, לאחר הקמתו של אגף השיכון במשרד העבודה, הסתמן שינוי בתכנון השיכון הציבורי. במקומות שונים בארץ החלו לקום שכונות איכותיות, שבתכניתן נכללו גם היבטים חברתיים ונופיים. שינוי משמעותי זה השפיע על נוף החלל העירוני־ציבורי, שזכה לתוספת משמעותית של פארקים וגנים ציבוריים.
לאחר כעשור של בנייה המונית אימצו באגף השיכון את התכנון הכולל בנוסח "יחידת השכנות״ – מודל שניסח מחדש את היחסים בין הבנוי לפנוי ובין הפרטי לציבורי. לא רמת הדירה – גדולה או קטנה, פשוטה או מתוחכמת – הכריעה בקביעת יחסם של הדיירים לסביבתם, אלא זיקתם למרחב השכונתי כולו. במבט לאחור, השכונות שנתנו את מיטב ההנאה ה"שימושית" למשתכנים, היו אלה שהושקעה בהן מחשבה אדריכלית נופית לא פחות ממחשבה אדריכלית מבנית.
בעשור השני למדינה הוקל קמעא הלחץ הכלכלי. עם כניסתם של משקיעים פרטיים לענף הבנייה ובעקבות פיתוח מואץ של אזורים חדשים בארץ, שבו ועלו לדיון סוגיות שונות בתכנון שכונות מגורים, ביניהן הצורך בשילוב היבטים חברתיים ונופיים. דברים שאמר ליפא יהלום בדו״ח שפרסם המכון לחקר הבנייה והתעשייה ב־1972, עשויים להעיד בדיעבד על שינוי המגמה: "בתכנון שאנו מבצעים כיום, יש לברר אם צריך להמשיך לתכנן קבוצות מגורים ואם קבוצות אלו צריבות להיות דומות לקבוצות שתכננו בעבה או שעליהן להיות שונות מפני שנתונים רבים בשטח השתנו". עוד ניכר בדו״ח ניסיון לנסח עקרונות תכנון לשכונות מגורים בצפיפות גבוהה בעלות אופי מוגדר שייטיבו להשתלב במערך העירוני הכללי, עקרונות שיהוו בסיס לתכנון שבונות בעתיד.
גודל השטח הפתוח והפתרונות העיצוביים שנגזרו ממנו הטרידו את יהלום, שכתב בהמשך הדו״ח: "נראה שבתנאי הצפיפות המקובלים ביום קשה מאוד, או אף בלתי אפשרי, ליצור קבוצות מגורים בנוסח המוכר לנו.3 בגלל הדרישה לחניה לא נשאר שטח קרקע פנוי ואין אפשרות ליצור גן שיענה על הדרישות המינימליות של גינון, ולבן אין מקום מפגש ומשחק לילדים וקשישים". האכזבה מהעלייה בצפיפות ומהוויתור על שטחים פתוחים לטובת חניות, לא הייתה נחלתו בלבד. מגמה זו של כרסום בחלל הפתוח מאפיינת את תכנון מתחמי המגורים בעשור השלישי למדינה, שאז הופר שיווי המשקל העדין שנוצר בשנות ה־60 לאחר הבנייה המסיבית של שנות ה־50.
אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור הם מן הבולטים במעצבי נוף המגורים לאחר קום המדינה. הכתיבה על עבודתם עד בה התמקדה בעיצוב הנוף הלאומי (קיבוצי ומוסדי), אך תרומתם לנוף המגורים העירוני בארץ משמעותית לא פחות. במאמר ייסקרו במה מעבודותיהם הנבחרות בתחום זה, תוך המחשת ההשפעה החזקה שהייתה לעיצוב הנוף ביצירת סביבות מגורים איכותיות בשני העשורים הראשונים למדינה. היחס בין האדריכלות לאדריכלות הנוף בשכונות שיידונו להלן קבע את האקלים החברתי ואת תחושת השייכות שנוצרו בהן. (ראה המשך בצרופה)
זכויות יוצרים CC-BY-NC-ND